הלכה לעולמה פרופ' אסתר פרידע, חוקרת צמח הקנביס

מקור: המרכז האוניברסיטאי בשומרון

וידאו של אסתר פרידע בסרט "מאושרים" (בדקה 1:30 והלאה):

הלכה לעולמה פרופ' אסתר פרידע, מייסדת המעבדה לביולוגיה התנהגותית במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון וחוקרת חומרי טבע מצמח הקנביס ומצמח הלבונה

פרופ' אסתר חיה פרידע-אלפרשטיין הלכה לעולמה בסוף השנה האזרחית לאחר מחלה קשה. הילדים והמחקר היו תוכן חייה.

פרופ' פרידע נולדה בשנת 1953 בהולנד, לזוג הורים ניצולי שואה. בילדותה ריחפה השואה בחלל האוויר. הוריה הסתתרו במשך שנות הכיבוש הנאצי בעליות-גג ובמרתפים, באמסטרדם ובכפרים קטנים בהולנד.

כאשר הגיעו אנשי המשטרה הגרמנית לחפש אחר יהודים, קפץ אביה מחלון הבית שבו הסתתר ונמלט. אמה הצליחה לברוח מכמה טרנספורטים.

בילדותה למדה בגימנסיה יהודית, והייתה חברה בתנועת "בני עקיבא". בשנת 1967 ביקרה בישראל לראשונה, ביחד עם בני משפחתה. בשנת 1972, בגיל 19, עלתה לארץ ביחד עם אחיה יצחק ז"ל שנולד שנה וחצי לפניה. "העלייה שלנו הייתה תוצאה של חינוך ציוני-דתי ושל חשש מפני שואה שנייה", נהגה לומר. ההורים הצטרפו אליהם בשנת 1978. עם עלייתה פנתה ללימודי מכינה קדם-אקדמית לעולים באוניברסיטת תל-אביב, שם פגשה עולות מארצות סקנדינביה, איתן שמרה על קשרי חברות הדוקים עד יומה האחרון. אסתר פנתה ללימודי פסיכולוגיה וביולוגיה באוניברסיטה העברית. כספורטאית 'שרופה', במקביל ללימודים האקדמיים השתתפה בריצות מרתון ברחבי הארץ. היא גם נהגה לגלוש בשלג בחרמון ובחו"ל, ובחורף שעבר אף נסעה לחופשת סקי בחו"ל עם בנה. את עבודת הדוקטורט שלה עשתה בתחום הנוירוביולוגיה, על השפעת העקה (Stress) על היריון. כשעבדה על הצעת המחקר, נדחתה על-ידי המנחה, מכיוון שסבר כי כיווני מחשבתה מהפכניים. מאוחר יותר חזר אליה אותו מנחה, מכיוון שהתחוור לו כי רעיונותיה רלוונטיים ואף מובילים במחקר.

בשנים 1990-1986 שהתה בארצות הברית לצרכי פוסט-דוקטורט, באוניברסיטת ג'ון הופקינס, בולטימור, וכן ב- NIH (National Institutes of Health). כשחזרה הצטרפה כחוקרת לקבוצת המחקר של פרופ' רפאל משולם באוניברסיטה העברית, שם לקחה על עצמה לקדם את הצד הפרמקולוגי של תחומי המחקר במעבדה, שעסקו בעיקרם עד אותה עת בכימיה של חומרי טבע ותרופות.

בשנת 1992 עברה לגור עם בני משפחתה באפרת שבגוש עציון, שם גדלו ילדיה אלישבע ונתי. בשנת 1999 הגיעה למכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל (לימים המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון). על אופן הגעתה למוסד מספר פרופ' דן מאירשטיין, נשיא המרכז האוניברסיטאי: "חיפשנו חוקר בתחום מסוים והיא פנתה אלינו. כשנפגשנו במסגרת סמינר שבו הרצתה, הבנתי שני דברים - שהיא אינה מתאימה למה שאנו מחפשים באותו הנושא, אבל גם שאסור לנו לוותר עליה".

בשנת 2000 ייסדה באריאל את המעבדה לביולוגיה התנהגותית, וכן בית חיות. בסמוך לפתיחת המעבדה באריאל, נפטר אחיה היחיד ממחלת הסיסטיק פיברוזיס, בהיותו בן 48. אז החליטה כי אחד מתחומי המחקר במעבדתה יעסוק בעידוד התיאבון, במודל בעלי החיים, בקרב חולי מחלה זו. ""לנגד עיני הוא הפך לילד-אושוויץ", כך סיפרה לכתב משה רונן שראיין אותה ל"ידיעות אחרונות" בשנת 2004. "הוא לא יכול היה לאכול. התחלתי לעשות את המחקרים על המריחואנה, והצעתי לאחי לנסות את הסם. הוא פחד, גם כי זה לא חוקי, ומפני שזה עלול לגרום לסיבוכים רפואיים. היום, אחרי 12 שנות מחקר, הייתי יותר אסרטיבית. לו נקלעתי היום לאותו מצב, הייתי משכנעת אותו לנסות את החשיש".

המערכת הנחקרת במעבדה היא המערכת האנדוקנבינואידית במוח, שקיבלה את שמה מצמח הקנביס, שכן לגוף חומרים טבעיים הדומים לחומרים בצמח זה. למערכת זו אחריות להתפתחות וגדילה של התינוק. אסתר ז"ל התעניינה בעיקר בסינדרום ילדים שנקרא: "כשל השגשוג" - Failure to thrive, תינוקות שלהם קושי ביניקה עם לידתם. היא הוזמנה להרצות בנושא זה ברחבי העולם, וכחודש לפני מותה עוד פורסמה סקירה מקצועית שלה בתחום. צמח נוסף שנחקר בעניין רב במעבדה בשיתוף עם מכון ויצמן הוא צמח הלבונה, שלו השפעות טיפוליות רבות, ביניהן יכולת שיכוך כאב.

פרידע ז"ל היתה חוקרת מן השורה הראשונה, פרסמה עשרות מאמרים בכתבי-עת מובילים, כתבה ספרים וערכה מגזינים מדעיים חשובים. קשרי המחקר שלה עם האוניברסיטה העברית ומעבדתו של פרופ' משולם נמשכו גם לאחר המעבר לאריאל, קשר שהתקיים קרוב ל- 20 שנה. יחד עם קולגות למקצוע, פרופ' פרידע הייתה שותפה להמצאות שעליהם גם הוגשו בקשות לרישום פטנטים, ביניהם: חומר סינטטי דמוי קנביס לריפוי (שותף: רפאל משולם); תוספים לתחליפי חלב לתינוקות עם קשיי שגשוג (שותפים: דוד ברנסקי, שמעון בן שבת), ושימושים רפואיים לצמח הלבונה (שותפים: אריק מוסייאף, רפאל משולם, יינון נריה, רות גלילי).

לפני כשנה וחצי נתגלה בגופה סרטן הריאות. למרות זאת, שמרה על אופטימיות, והמשיכה לעבוד ככל שהתאפשר ולפרסם מאמרים. למרות הישגיה במחקר, היא נשארה צנועה ונעימת הליכות. בהמשך לחינוך שקיבלה בבית הוריה, היא אהבה ללמוד את מקורות היהדות, והייתה ציונית מאוד ואוהבת הארץ. לצד עדינות, מסירות, חריצות ואצילות נפש, היא הייתה מוכשרת מאוד בתחומה, ושלטה היטב בכמה שפות (עברית, אנגלית, הולנדית, גרמנית, צרפתית, יידיש, לטינית ויוונית). היא הייתה אהובה מאוד על כולם - סטודנטים וקולגות מקצועיים כאחד, ולמרות עיסוקיה הרבים מצאה גם זמן לבנות מערכת יחסים קרובה עם הקהילה ביישובה, אפרת. תלמידיה זוכרים לה את ה"מסיבמבה" - שקית הענק שאיתה הופיעה בכיתה בשיעור האחרון של הקורס.

יהי זיכרה ברוך.

רצ"ב קישור לכתבה שפורסמה עליה בשנת 2004

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2883049,00.html